כולנו תקווה שמגיפת הקורונה בדעיכה ונוכל לחזור לשגרה שלפני. מובן שתשאל השאלה, עליה אין מענה, האם מגיפת הקורונה תיעלם כמו השפעת הספרדית, האבעבועות השחורות והדבר במערב, או שתגיח שוב בעוצמה זו או אחרת. לא עכשיו העת לסיכומים וצריך לתת לזמן להראות את הכיוון. יחד עם זו, נראה לי שבתחום אחד ניתן לסכם ולקבל החלטות: חיזוקה של הרפואה הפנימית ובכלל זה הטיפול נמרץ.
מדינת ישראל צריכה עוד מחלקות פנימיות (מיטות אשפוז), רופאים פנימיים ומשאבים להכשרה וקידום של העוסקים במקצוע הזה, שפעם נחשב ל"מלכת הרפואה״. האם יש מישהו – מכל צד – במערכת הבריאות, בפוליטיקה או בחברה הישראלית שחושב אחרת? לא נראה לי, שכן בכל חורף מדברים על הזקנה בסוף המסדרון ועל חוסר המיטות בטיפול נמרץ. יתרה מזו, יש לעתים קושי למשוך מתמחים חזקים למקצוע זה ולהשאירם במערכת הציבורית בתוך המחלקות.
לא פעם שמעתי אומרים על כירורג ״שהשכר שהוא מקבל מגיע לו אחרי כל השנים הללו״, ואני מסכים לחלוטין, אבל לא שמעתי דעה כזאת על מנהל מחלקה פנימית ועל הידע שלו"
לדעתי, לחוסר שמוצג בתחום הרפואה הפנימית קיימים גורמים רבים, חיצוניים אבל גם פנימיים. בין הראשונים, ירידת קרנה של ההתמחות הזו יחסית לתתי המקצוע שלה או המקצועות הכירורגיים וכן בעיה בשיפוי בתי החולים על המחלקות הפנימיות שלהם. מצד שני, האם אנחנו כפנימאים ״מכבדים״ את המקצוע שלנו? ואולי דבר מוביל לדבר שמוביל שוב לדבר?
אחד הפלאים הגדולים בעיניי הוא לראות קלינאים מבריקים (וראיתי לא מעט כאלה) משלבים ידע רפואי נרחב עם יכולות קליניות מעולות, בין אם בלקיחת אנמנזה ובין אם בבדיקה גופנית; לראות איך מייצבים בצקת ריאות, אשלגן גבוה, או דלקת ריאות ואיך מאבחנים ומתחילים טיפול במחלות דלקתיות שונות. המערכת צריכה אנשים כאלה בתוך בתי החולים, אבל האם היא מתגמלת אותם כראוי? לדעתי, לא מספיק. לא פעם שמעתי אומרים על כירורג ״שהשכר שהוא מקבל מגיע לו אחרי כל השנים הללו״, ואני מסכים לחלוטין, אבל לא שמעתי דעה או אמירה כזאת על מנהל מחלקה פנימית ועל הידע שלו לדוגמה.
הקורונה טרפה את הקלפים. הפנימאים הוצבו בחוד החנית, נדרשים ומוכרים ביכולות שלהם. פתאום, התרומה שלהם הוצפה על פני השטח והעבודה שלהם הוכרה גם למטרות שיפוי
המערכת תציין ותפרסם חולה שעשו עליו איזו פרוצדורה מיוחדת ויקרה להחריד, ולא ״עוד זקנה״ בקצה המסדרון, שכנגד כל הסיכויים החלימה מדלקת ריאות, או זה שאיזנו אי ספיקת לב בחולה. זה דבר עצוב בעיניי, שכן ההשפעה של מחלקה פנימית טובה על בריאות האזרחים ועל כל המאושפזים בבית החולים גדולה לדעתי מזיקוקין דינור של פרוצדורות חודרניות המלוות בשיפוי רב שהמערכת מקבלת בעטיין.
מצד שני, גם לנו, הפנימאים, יש חלק בכך. אולי בגלל היחס של המערכת, אופי החולים, העבודה, או הסיבה לבחירת ההתמחות הזו. לעתים ישנה הרגשה גם בקרב מתמחים וגם אצל מומחים של אפרוריות פקידותית של ״שמונה עד ארבע״ וכיוון למכנה המשותף הנמוך בלבד, או בלשון ״פנימאית״, עיבוד רק לאבחנה הראשונה בטבלה ״בהריסון״.
לתוך זאת הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. הפנימאים הוצבו בחוד החנית, נדרשים ומוכרים ביכולות שלהם. פתאום, התרומה שלהם הוצפה על פני השטח והעבודה שלהם הוכרה גם למטרות שיפוי. משרד הבריאות החל להעביר כספים לבתי החולים, לא בעד עוד ניתוחים נוצצים, לא בעד עוד צנתורים מורכבים, אלא בשל אותם ״מיניונים״ העובדים ממוגנים שעות ארוכות במכרות הקורונה.
כאן לדעתי המבחן הגדול של מדינת ישראל ומערכת הבריאות. האם נשכיל כולנו למנף את האירוע המכונן הזה על מנת לקדם את הרפואה הפנימית, הציבורית, לטובת כל אזרחי ישראל? האם נגדיל את מספר המיטות והרופאים, נשפר את הכשרת המתמחים ונחזק את המעמד של המומחים בפנימית, או ששוב תישאר עוד זקנה במסדרון לקונן על הזדמנות שהוחמצה?
הכותב הינו רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי ״שערי צדק״, בעל התמחות בפנימית וטיפול נמרץ.
הדברים האמורים נכתבו על דעתו בלבד ולא מייצגים את המדיניות ו/או הדעות של מקום עבודתו ו/או עובדים אחרים שם.